יום שני, 26 באפריל 2010

˚לכתוב על קוסטה ריקה נראה ממש מוזר עכשיו, למרות ששווה לעשות את המאמץ, אפילו בשביל שנזכור איפה היינו ומה עשינו. כל כך קל לשכוח הכל כשאנחנו כאן בתוך השגרה (כמעט) כל כך מהר.

נכנסתי לבלוג שלי. חשבתי שהוא נגמר. ראיתי להפתעתי שעדיין הרבה מבקרים קוראים בו. החלטתי להמשיך ולכתוב. תודה! מוזר קצת לכתוב ולחשוף (בזהירות) מבלי לדעת מי קורא. לפעמים אני חושבת שאני כותבת סוג של יומן. בכל זאת, אני נזהרת במה שאני כותבת והיתי רוצה להזהר פחות. מי אתם? מי קורא אותי ממגדל העמק? מי בקוסטה ריקה? מי בציריך? מי בלוד?

הגענו לישראל ואחרי שבוע בחיפה עם נסיעות יומיות לטבעון, לביה"ס וכולל תאונה אחת בדרך, התחלנו לישון בבית שלנו ולשקם אותו תוך כדי. כל שינוי קטן או גדול בבית עיצבן אותי. מקרר מלוכלך וגז עם שאריות מרק עליו הזכירו לי איך השארנו את הבית של לייזה ואורס (הבית הכי מבולגן ומלוכלך שהכרתי) מצוחצח כשנכנסו הדיירים החדשים. לא קל להכיר את הבית שלך אחרי שהוא הושכר... וכנראה ככה זה, גם כשהבלאי הוא הגיוני וסביר, ברגע שלא אני עשיתי אותו - זה מעצבן.
אז עכשיו, אנחנו נהנים לסדר הכל בקצב איטי, כל יום נפתחים עוד ארגזים ומזכירים לנו כמה המון דברים יש לנו. דברים שבכלל לא זכרנו שיש. אנחנו מפנים הרבה דברים ועדיין יש המון, ואחרי שנה עם מעט ציוד, זה קצת משונה. ובכלל הבית ענק פתאום, ויש המון עבודה רק כאן.

מאיה חזרה לביה"ס מייד עם תחילת הלימודים אחרי חופש פסח והתקבלה בהתרגשות ובשמחה. היה מקסים לראות את היחסים הטובים והחזקים שיש לה עם כל כך הרבה ילדים. נראה כאילו לא עזבנו מבחינתה ובכל זאת אני בטוחה שדברים השתנו וזזו גם אצלה. טוב לה כל כך להיות שוב מובנת ומוקפת בהרבה חברה.
רותם מחכה להכנס לכיתה א' ובינתיים נמצא איתנו בבוקר, קם קצת יותר מאוחר משחק, עוזר בעבודה, אבל בעיקר מחכה.... אני מקווה שיוכל להצטרף בקרוב לאחת הכיתות שירוויחו אותו.
איתמר שולח קורות חיים לבתי ספר בסביבה ורוצה להתחיל ללמד מתמטיקה. חוץ מעבודות הצבעות הפינוי, ניקוי, סחיבה וחשמלאות הוא כבר נוסע לפעילויות של לוחמים לשלום ואפילו חזר להתאמן בקרקס.
ואני??? מרגישה שאני חייבת לגמור ולהתארגן, לסדר, לראות שרותם בביה"ס לפני שאני יכולה לחשוב על דברים אחרים. לא כל כך מתחשק לי עוד לצאת מה"קטן" - בית ומשפחה. אני עדיין מעבדת את מה שהיה, וחושבת מה אני רוצה. לא קל להגיד שקשה פה!
מה טוב? אני שמחה לפגוש אנשים אהובים קטנים וגדולים, אני נהנית ממזג האויר המעולה שיש פה, ולהקשיב לציפורים - הן כל כך מוכרות ומיוחדות פתאום. כיף לי להיות חופשייה בשפה שלי, לדבר בשפה שאני חושבת.


יום ראשון, 4 באפריל 2010

סיכום! עוד כמה שעות... אנחנו חוזרים לישראל


שנינו מנסים לא ללכת לישון, כדי לא להחמיץ אף רגע מהרגעים האחרונים של השנה המיוחדת הזאת. אנחנו סוגרים מעגל ונמצאים עכשיו בחווה כולנו. איסטר. לפני שנה וחודש הגענו לכאן. האביב מתחיל, אבל עדיין, ביום שהגענו התחוללה סופה קטנה של שלג. צבענו ביצים שהאווזים "שחררו". מאיה ורותם חיפשו ומצאו את הסלסלה עם ביצי השוקולד שלייזה החביאה בשבילם מסביב לאגם. שלושתינו בילינו כאן 4 ימים נפלאים. התקבלנו בחיבוקים ונביחות שמחה של סרי. כל ארוחה היתה לפי בקשתם של מאיה ורותם. (אפילו גלידה לארוחת ערב!). נחמד שיש להם כאן מאכלים אהובים להתגעגע אליהם. דייסה עם פירות, תפוחי אדמה טעימים, תפוחי עץ מטוגנים, הלחם המעולה, הגבינה ושאר מטעמי הנס.
היום קמנו מוקדם, הצטרפנו ללייזה לגמור להכין את כל הבשר ונסענו לציריך לכמה שעות בשוק. בערב איתמר הצטרף, אחרי 4 ימים אצל אומה, ומיד השתלב, האכיל את הפרות והלך להשכיב את התרנגולות והאווזים לישון.
הכל ארוז ומוכן, יש לנו רק משקל קטן עודף, מאיה ורותם ישנים ואנחנו - מתרגשים, עצובים, שמחים, לא יודעים, מחכים, מקווים, מתכננים.
קשה לי להאמין שבעוד שלושה ימים מאיה הולכת לה לבית הספר כאילו הכל כרגיל. ובשבילי, הרבה דברים השתנו ואני חושבת שעוד ילך ויתבהר עד כמה בהמשך. אני מקווה להמשיך ולנהוג בקצב הטוב שלי, לא למהר, לשים לב. לא להבלע בשלוק אחד לתוך השגרה.
הבלוג עצמו גם הוא היה חוויה מיוחדת, ואולי זה לא מסתיים כאן. עוד נראה. בכל מקרה יש לי עוד השלמה של כמעט חודש לעשות. ואותה אשלים מהבית. קוסטה ריקה עם מיכאל, תמר, יואב, דרור, טל ושחר. היה נפלא ולא סתם שלא כתבתי, פשוט לא היה לי זמן.

יום חמישי, 11 במרץ 2010













ועוד הרבה תמונות כאן:

יום שלישי, 2 במרץ 2010

עכשיו, אחרי 4 לילות בדרייק ביי, השלמנו את ה"סיבוב" בחלק הדרומי של קוסטה ריקה. על דרייק ביי תוכלו לקרוא מפי מאיה ורותם. מאיה כתבה:

זה התחיל ככה:
קמנו בשבע לאכול ארוחת בוקר, אחר כך בשמונה יצאנו בסירה עם שני אנשים נחמדים מקנדה
והתינוקת המקסימה שלהם. התחלנו ליסוע והיו גלים חזקים, והחזקתי לאמא את היד חזק חזק.
אחרי שעתיים ראינו פתאום עצלן! צילמנו, הסתכלנו, התרגשנו ואז ראינו עוד אחד.
ראינו כמה ציפורים יפות, ואז ראינו קופים! קופי סנאים, זה השם שלהם, והם מתוקים!!!
ואילו הקופים הכי קטנים בעולם.המשכנו לנסוע נורא מהר, הסתכלנו סביב ...אה!!!!!!
היה שם תנין!!!!!!! תנין ענק!!!!! זה היה פשוט מדהים לראות אותו חופשי ! ועוד מהסירה!
נסענו עוד, ועצרנו לארוחת צהרים בעיר קטנה על אי והיה שם סנאי נורא מתוק.
ואחר כך טיילנו קצת ברגל והיתה שם אבן ממש ממש עגולה שעשו אותה לפני הרבה מאוד שנים,
ואז ראינו תוכי, ולא סתם תוכי, תוכי ענק! מדהים! צבעוני ! חלומי! עוצר נשימה!!!
ואז חזרנו לסירה.(זה היה טיול של 6 שעות!).
אני מקווה שנהניתם לקרוא את האימייל
שלכם
מאיה

ורותם כתב:

זה מתחיל ביום שישי:
הלכנו לים, ובהתחלה זה היה עמוק. ואז היה פחות סוער ונכנסנו עם אבא
והיה ממש ממש כיף, היו גלים ענקיים ונהננו, פתאום בא גל גדול עם קצף שהשפריץ עלינו וכל המים המלוחים
נכנסו לנו לאף ולפה. ואז, זה לא היה לנו כל כך נעים. אבא יצא לשמור על התיק ואמא נכנסה לים.
נהננו עם אמא שעה והתחילו להיות גלים גדולים ונהיה חשוך.
נ.ב. היו שם סרטנים קטנים

הלכנו לארוחת ערב והיה גשם ממש סוער אחרי שאכלנו. ואז, שמנו שקיות זבל על הראש עם חור, ועלינו לחדר וזאת היתה ממש הרפתקאה.
הלכנו לישון והתעוררנו מוקדם בשבע ואז אכלנו ארוחת פירות והאבטיח היה ממש דוחה.
אבל המלון היה טעים וגם האננס. בא איש נחמד שהוא בעצם היה המדריך שלנו ואנחנו עלינו על סירה ונסענו נורא לאט בהתחלה כי היינו על חוף הים
והמדריך ישב מאחורה, הוא התעסק במשקפיים שלו ופתאום הנהג התחיל ליסוע נורא נורא מהר, והמשקפיים שלו נפלו ונשברו
הוא הרים אותם והדביק אותם.ומאז נסענו מהר כל הזמן ועשינו פאק פאק פאק על המים. בסוף הגענו ללב הים
וראינו כל מיני ציפורים על אי גדול, במשקפות. והוא החליש את הנסיעה כי רצינו לראות את הציפורים
נסענו עוד קצת, הסתכלתי לתוך המים וראיתי משהו שנראה כמו כריש אבל אף אחד מאיתנו לא ראה אותו חוץ ממני.
איפה שראיתי את הכריש זה היה מקום עם הרבה גלים, והנהג התחיל ליסוע מהר לצד השני של האי ואז הגענו לנהר
ונסענו בו, הוא היה מאוד מאוד רחב, הנהג שלנו עצר והלכנו קצת ליד המנגרובים. (עצים שיודעים לחיות במים מלוחים) וזה היה מקום עם מלא בוץ וחול נעים ברגלים
והיה שם חילזון וסרטנים קטנים. אבא עשה סרט על סרטן שנכנס ויוצא מהחור שלו. חזרנו ועלינו על הסירה ונסענו עוד. לי היה קצת משעמם כי נסענו לאט
כמו חילזון. פתאום הנהג עצר בפתאומיות ואמר שיש עצלן, הסתכלנו במשקפות וראינו גוש , עם עינים מתוקות שמסתכל אלינו במבט מוזר.
זה היה עצלן ממש ממש מתוק. נסענו הרבה ובקצב מהיר. אבא אמר שהצמחים שיש על המים הם הצמחים שיש לנו בגינה ואחרי 3 דקות הסתכלנו על הצמח וזה היה באמת הצמח של הגינה
המשכנו ליסוע וזה נראה אותו המקום, ופתאום הוא עצר ואמר ראיתי תנין! ואז הוא נסע אחורנית וזה לא היה תנין אלו היו קופי סנאי, מתוקים וקטנים הכי קטנים
בעולם. המשכנו ליסוע וזה נראה אותו המקום ולפתע ראינו תנין ענק! בגודל של 3 מטרים! זה היה ממש מפחיד, היו לו עינים צהובות
צילמנו וראינו והמשכנו ליסוע, אני התחלתי להיות רעב, והוא אמר שתכף נגיע לעיר ונעצור לאכול
הגענו לעיר, חנינו את הסירה שם הוצאנו צידנית ענקית והוצאנו את הכל ואכלנו והיה לנו ממש ממש טעים
ואז מאיה הלכה לשירותים, ואני ראיתי פרי נופל ועוד פעם פרי נופל
המדריך הסתכל ואמר - אה! זה סנאי.אכלנו ושתינו והלכתי לראות עוד פעם מה שלום הסנאי וראיתי אותו ישן והוא נראה כאילו הוא מת
סגרנו את הצידנית והלכנו לראות אבן גדולה ועגולה, היא היתה מושלמת ואני טיפסתי עליה וגם מאיה טיפסה
ואז חזרנו ועמדנו על האדמה והיו שם נמלים עוקצות, אני לא הרגת אבל אמא הרגישה נורא ואיום
אבא ראה את התוכי היפה ביותר בעולם לדעתי, הוא היה מדהים פשוט.
ראינו אותו דבר קטן ואדום ואז ראינו אותו ממש קרוב על העץ.
חזרנו לסירה וחזרנו את כל הטיול
ככה נגמר הסיפור
אני אשלח לכם תמונות של כל החיות שראינו
מרותם.
ואני רק יכולה להוסיף עוד על הסופות הגדולות שהיו שם בפרקים מסוימים של היום, בדרך כלל בלילה. בלילה האחרון הגג של החדר שישנו בו, לא עמד בזה יותר, והתחיל מטפטף עלינו גשם כשישנו... את כל הדרך חזרה למרכז קוסטה ריקה עשינו עם בגדים תלויים לייבוש מחוץ למכונית. בכל פעם שבגד התיבש, עצרנו את המכונית ותלינו בגד אחר לייבוש. החלטנו לא לעצור עד שכל הבגדים יבשים, אבל לא עמדנו בזה...
עוד מעט, כשכולם יתעוררו, נצא לכוון סן חוזה, שם נפגוש את יואב ותמר, טל שחר ודרור, ואת מיכאל!!
אנחנו מאוד מתרגשים ומחכים לקראת הטיול והזמן שלנו ביחד.

יום רביעי, 24 בפברואר 2010

הגענו למקום קטן במזרח חצי האי אוסה, בפתח שמורת קורקובדו שהיא אחת השמורות עם ריכוז צמחיה ובעלי החיים הגבוה בעולם. אתמול הגענו עד לפתח השמורה עם המכונית, גם כאן הדרך היתה מאתגרת, במיוחד לחצות את הנהר כמה פעמים. רותם גילה לנו לטאות קטנות שרצות על המים. חנינו את המכונית על יד בקתת הפקח ומשם התחלנו בטיול ארוך דרך היער המקסים והלח כל כך כל כך עד שהגענו, לשמחת כולנו למפל מרענן שהשיב אותנו לחיים (: לקראת הסוף היה קשה ללכת מרוב לחות. בדרך למפל שמחנו לראות קופים קטנים מסוג קפוצ'ין.
יום מיוחד מאוד בכפר טרבה (terraba) הגענו בבוקר, בעקבות צוות הטלויזיה... צילמו אותנו נכנסים. הלכנו לבקר בבית מלאכה של אדם המגלף מסכות ושאר דברים מעץ, אפילו את כלי העבודה שלו הוא מכין בעצמו. הוא סיפר על האמנות אותה למד מהורי הוריו, והסביר לכולנו איך הוא עובד ומה המשמעות של שימור המסורת. אחר כך הלכנו לאכול ארוחת צהרים מתבשילי המקום, ירדנו לראות סלע מסותת שנמצא כאן כבר לפני מאות שנים.
אחר הצהרים זכינו לראות ריקוד שבדרך כלל רוקדים אותו רק פעם בשנה, סביב חג המולד. לכבוד הסרט שעושים על המקום הם הציגו אותו. הכוריאוגרפית היא אישה זקנה שהחליטה לפני כמה שנים להחיות את המסורת והתחילה ללמד את הנכדים והנכדות שלה את הריקוד הישן, לאט לאט הצטרפו עוד צעירים.
אחרי הריקודים הסתיימו הצילומים של הסרט שנמשכו שבוע. הרגשנו ברי מזל על ההזדמנות להכיר את האנשים המיוחדים שהכרנו באותו יום - המקומיים, 4 אנשי הטלויזיה שנוסעים כבר 3 שנים בין מדינות שונות ומצלמים פרקים לסדרה שלהם, ועוד קצת את ווילמה ואווהניו מדוריקה והסיפורים האישיים שלהם.

יום שבת, 20 בפברואר 2010

איזה מזל שיש סופסופ חיבור אינטרנט חצי נורמלי, ואני יכולה לכתוב ממקום מקסים שאליו הגענו לפני יומיים. שם המקום - דוריקה, אנחנו בדרך לחצי האי אוסה שבדרום קוסטה ריקה והחלטנו לעשות עיקוף ולעלות לכאן, בערך 17 ק"מ בדרך פתלתלה דרך אבנים ונהר. בדרך חשבנו כמה צור היה נהנה ליסוע כאן. אני ממש לא נהניתי אבל היה שווה כל קפיצה וכיווץ שרירים (מהמתח).המקום הוקם לפני 19 שנים וחיים כאן 30 אנשים. האיש שהקים את המקום הוא מהעיר הקרובה, בואנוס איירס, ובמשך הזמן אסף אנשים בעיקר מקוסטה ריקה, שייבנו איתו את המקום ויחיו כאן. המטרה שלהם כפי שהם מציגים אותה, לשמור על הסביבה ולשמור על הטבע האנושי שלהם. הם התחילו עם 350 הקטר וכיום יש ברשותם 8500. (הקטר= 10 דונם). הם משמרים את היער שסביבם, מייערים מחדש את החלקים שגולחו במשך כמה מאות שנים, שנראים כמו מדבר. ואפילו הצטרפו למשטרה כדי להקים "משטרת סביבה", ומתפקדים כאן כשוטרים מול הציידים והאנשים שממשיכים לכרות יערות ולשרוף אותם לצורך שטחי מרעה, לגידול בקר.
הם מגדלים ירקות, עיזים ותרנגולות. ואת רב הכסף מרויחים בעיקר מתיירים, כמונו. החיים כאן מאוד פשוטים, בתי עץ קטנים מאוד וצנועים, האוכל צמחוני ובריא. כאן יש גן ירק אמיתי! , וגן של צמחי מרפא, ומעבדה קטנה בה הם מייבשים את הצמחים ושומרים אותם לצרכי עצמם, ומכינים סבונים ריחניים. יש כאן בית ספר יסודי, ל-4 ילדים, מרפאה ומרפאת שיניים. לא הספקנו לשאול את כל השאלות כדי להבין את המבנה החברתי כאן, מה שכן גילינו זה שיש כאן כמה משפחות ועוד כמה אנשים ללא משפחה, בכל שלושה חדשים מישהו אחר אחראי על חלוקת העבודה (החל מגיל 18), אין משכורות, בכסף שנותר להם הם קונים עוד שטחי יער, בכל יום בשש בערב הם נפגשים לשיחה של שעה! וכל אחד בעל גישה חיובית יכול להצטרף לתקופת נסיון של חודשיים, ואחר כך ליותר אם זה מתאים לכולם.
קיבלנו בקתה יפה, בלי חשמל (יש נרות!) ועם מקלחת קרה. בינתיים רק איתמר היה אמיץ להתקלח, אבל נצטרך להתרגל כנראה כי ככה יהיה בשבוע הקרוב בכל המקומות. בבוקר כולם מתחילים לעבוד ב-05:30 אחרי שעתיים אוכלים ארוחת בוקר ואז חוזרים לעבוד. הזמינו אותנו להצטרף ובזכות אור הנרות, שהרדים אותנו כבר ב-8 קמנו בלי בעיה. יום אחד עבדנו בגן הירק, בבוקר השני קמתי והברשתי את כל העיזים, אני מקווה, כי הם הצליחו לבלבל אותי. בצהריים, הלכנו להאכיל את הגדיים ולחלוב את האמהות, מאיה כבר ממש מומחית. העיזים כאן כל כך אוהבות מגע וליטופים, להבדיל מהעיזים אצל לייזה ואורס שכל כך קשה להכניס אותן לדיר. מאיה ורותם החליטו מיד לותר על חלום הכלב ולעבור אל חלום העיזים.
במשך שעות הבוקר ואחר הצהריים הם הדריכו אותנו בשבילי היער, מדריכה עם מצ'טה ומכשיר קשר (הם מאוד שמחים שהצליחו לגרום לפומה לחזור לאזור הזה - זה סימן שהיער חוזר להיות מתאים לחיות שכבר נעלמו מכאן, ההתרגשות/פחד סביב הפומה ליוותה אותנו לאורך המסלולים. בסופו של דבר לא נפגשנו) קבלנו הסברים מענינים מאוד על כל מיני סוגי צמחים, וחיות, על התחממות כדור הארץ, על קוסטה ריקה בכלל, ועל היערות כאן. נכנסנו, לתוך גזע חלול של עץ שנקרא "התאנה החונקת" ויכולנו להסתכל 20 מטר למעלה ולראות את השמיים. בפנים יש חבל ואפשר גם לטפס לשם. אולי בפעם אחרת... ראינו פרפרים ענקיים מדהימים ביופים, ציפורים, לטאות וחרקים שונים, ומקהלה קצבית של צרצרים בלתי פוסקת ליותה אותנו.
יחד איתנו התארחו כאן עוד מעט אנשים. ביניהם, צוות טלויזיה של 4 אנשים מקנדה שעושים סרט על המקום הזה. אולי יום אחד נראה את עצמנו, בתפקיד המבקרים, בסרט על דוריקה. היום אנחנו ממשיכים מכאן והם הזמינו אותנו להצטרף אליהם למקום שנקרא טרבה, כפר של מקומיים קוסטריקנים, שם הם מתכוונים לצלם את התרבות המקומית שהצליחו לשמר עד היום. דיווחים בהמשך. וגם תמונות.

יום חמישי, 11 בפברואר 2010



הגענו לקוסטה ריקה, אבל לפני שאני מתחילה לספר מה קורה כאן, אנסה עוד לרגע להזכר בשלג ובחוה. הגענו לחווה בעיצומה של סופת שלג (טוב, אנשי המקום לא היו מגדירים את זה כסופה. בשבילי זה היה כמו ללכת בקוטב) נסענו באוטובוס עד לכפר ומהתחנה עלינו ברגל אל הבית.
הכל היה לבן!!! ומקסים! ממש הלכנו בשלג עמוק ומרחוק ראינו לאט לאט את הבית מתקרב אלינו. נכון, כשהגענו במרץ לפני כמעט שנה עדיין היה שלג, אבל לא כזה ! ראינו את לייזה בחלון המטבח מנופפת לנו בשמחה, וכעבור כמה שניות ג'רלדין יצאה לקראתנו! לא ידענו שהיא תהיה בחווה. כולנו שמחנו מאוד להפגש ואפילו סרי לא נבחה. וזה "סימן שאנחנו לא אורחים".
כל כך מהר השתלבנו בחזרה בבית, איתמר הלך להאכיל את החיות ולהשכיב אותן לישון, אני הכנתי ארוחת ערב לכולם, ע"פ ההזמנה המיוחדת של מאיה ורותם. כולנו הסכמנו שנעים להיות בבית שוב... הלילות בחווה היו קרים אבל גם לזה התרגלנו מהר. נזכרנו שכאן ישנים עם סודר, ו-4 שמיכות וכבר היה יותר חם. (ידענו גם שזה רק ל-3 לילות...)

ועכשיו...קוסטה ריקה
אחרי טיסה ארוכה אבל טובה, הגענו בערב לסאן חוזה. חיכה לנו נהג של המלון הקטן שהזמנו מראש והסיע אותנו בפראות למלון (כאילו בשביל להציג לנו את הכבישים הגרועים שקראנו עליהם). שמחנו למצוא חדר נעים עם מיטות רחבות שמיד הכילו אותנו עם העייפות שלנו. בשעה 6 בבוקר התעוררנו כולנו. שעה מאוד לא אופיינית לאף אחד מאיתנו. כל כך שמחנו להתעורר לתוך קיץ קריר ונעים, לראות מהחלון יער יפה ולאכול פירות טעימים לארוחת בוקר.
התקשרנו לחווה להודיע שאנחנו מגיעים ויצאנו לדרך במונית. אחרי נסיעה של שעה באזור עירוני וחם נכנסנו לתוך היער בנסיעה מתפתלת והאויר נעשה קריר יותר. כעבור 3 שעות הגענו לעיירה הקרובה לכאן לה פורטונה, וכאן חיכה לנו חובל, הנהג של החווה. מלה פורטונה כבר ראינו ממש מקרוב את הר הארנל, הר געש פעיל שמדי פעם משמיע קול שנשמע כמו גרפס או רעם קטן. את הלבה שהוא ממשיך לפלוט עדיין לא ראינו.
הנסיעה אל החווה, אורך 10 ק"מ נסענו 45 דקות! הכביש לכאן ממש לא מאפשר נסיעה מהירה.
מצחיק אותי לקרוא עכשיו את הצפיה שלי לפגוש כאן משפחה יהודית מצ'ילה... אנחנו כאן כבר 5 ימים ואני חושבת שעכשיו אנחנו קולטים את המקום. זהו מלון באמצע השמורה היפה מאוד, מוקף הרים מיוערים, עם אגם ארנל שנראה מהמרפסת. קיבלנו חדר יפה ועיקר היופי הוא בחוץ. ביום - המון ציפורים צבעוניות וזמרות מעולות, פרפרים, ונמלים חרוצות. בלילה - המון כוכבים בשמיים מתערבבים עם המון גחליליות על השיחים והעצים וגם באויר.
בבוקר שבת, קיבלנו את "סיור החווה", אחד המדריכים העובדים כאן ערך לנו סיור של שעתיים בכל נפלאות החווה. היוזמה והרעיונות מאוד יפים, להקים מקום שמספק את צרכיו בעצמו. לא לקח לנו הרבה זמן, להבין שהמציאות כאן שונה מהחלום. גילינו שוב, כמה הרבה למדנו מלייזה ואורס בחווה כזו אבל אמיתית.
המקום הוקם לפני 6 שנים, ועדיין בבנייה ובהתפתחות, בתקווה שיגיעו לתמונה שאותה הם מציגים לאורחים. אתחיל בתיאור הדברים היפים, הם משתמשים במים הזורמים מהמפל בשביל אספקת החשמל למקום כולו, ומחממים את המים גם באמצעות הקומפוסט. גם חלק מהגז הם מייצרים מהקקי של הפרות. יש להם סדנא ליצור סבונים, שבהם משתמשים לחדרים ולמטבח, ויש מחלבה וחדר לייצור גבינות. הסיור עובר גם בגן ירק גדול, אבל עם שתילים קטנים, שעדיין לא כל כך מצליחים לצמוח כאן. (ובטח עוד לא מספקים ירקות למטבח). ובלול של הרבה תרנגולות חופשיות שעדיין לא הצליחו להבין איפה כל הביצים שהן מטילות....בסיור נאמר לנו שהן מספקות 300 ביצים ביום, אבל אחרי 4 ימי עבודה במטבח לא ראיתי אף ביצה שהיא לא מהסופר...בכלל העבודה במטבח יכולה לספק תמונה על המקום כולו. כמעט כל המוצרים הם קנויים ובטח שלא אורגניים. ואותי בעיקר מאכזב שהחזון מוצג לאנשים כמציאות קיימת. אם היו אומרים שהם לקראת כל זה, לא היה מפריע לי שהכל קנוי. הם מספרים שהם מספקים 70 % מהתצרוכת שלהם. (אולי 10% במקרה הטוב...)
עוד דבר שנאמר לנו ביום הראשון הוא שיש כאן 40 עובדים ובערך 20 מתנדבים ועוד תיירים, כאשר כולם שווים, אוכלים ביחד, וחיים ביחד. גם זה התגלה כפנטזיה יפה אך רחוקה מהמציאות המעמדית והגזענית שלא לוקח הרבה זמן להבחין בה. אין ספק שהכוונות של בעלי המקום הן טובות ושקשה מאוד לממש את החזון שלהם.
איתמר השתלב בעבודה בלול, באזור השדה של החווה וכבר קיבל את הסיור האלטרנטיבי מהעובדים שהציגו לו את כל הבעיות, והוא נהנה לעבוד, לשתף בידע שלו ולעזור להם במה שהוא יכול כדי להצליח. אין ברירה אלא לקלוט גם קצת ספרדית, כי רוב העובדים לא מדברים אנגלית, ומכך אנחנו מרויחים. העבודה במטבח היא מאתגרת. יש שני צוותים של עובדים. ביום הראשון, נתנו לי לשטוף את כל הכלים ואחרי 6 שעות וכאב גב, חשבתי להתפטר.... ביום השני כבר היה כיף יותר, ומלבד לנקות גם בישלתי להם מהמטעמים שלי. בעיקר נהנתי לעבוד ולהכיר את ממו, שהוא השף בפועל (השף הגדול כמעט ולא נכנס למטבח, מוזר לא?). מצד שני ראיתי את רמת הנקיון וגם זה לא עושה לי חשק להמשיך ולאכול כאן...
ובקשר למשפחה מצ'ילה, הם אבא ובן ועדיין לא הבנתי את הקשר שלהם לצ'ילה. והם מנהלים את כל העובדים ונמתנדבים כאן.
החלטנו לעזוב בסוף השבוע ולחפש לנו מקום אחר. שאלנו את מאיה ורותם מה הם רוצים לעשות ומאיה מאוד שמחה שאנחנו שואלים אותם ולא מחליטים לבד.
חיבור האינטרנט הוא כל כך איטי אז התקשורת מכאן היא כמעט בלתי אפשרית לצערי... ברגע שנזוז מכאן אולי גם התקשורת תהיה טובה יותר. ולכן בינתיים לא אוכל לשלוח תמונות. ברגע שאוכל - הן ישלחו.


יום ראשון, 31 בינואר 2010

ועכשיו, אנחנו מסיימים 10 ימים נפלאים במיירינגן, שכרנו כאן דירה קטנה ומאובזרת. כמו שאמא שלי אומרת, המקום הכי יפה שגרנו בו מאז שעזבנו את הבית. כל המקומות היו יפים מאוד, אבל מבחינת הנוחות היא ממש צודקת. למשל, כל כך שמחנו לגלות שיש כאן מצקת!
מאיה הצטרפה לכיתה של סקי במשך כל השבוע. רותם החליט שהוא רוצה את איתמר כמורה. "אבא מלמד כל דבר הכי טוב"! וככה שניהם למדו במהירות מדהימה ומעוררת התפעלות לגלוש להם במסלולים המסומנים של האתר. והם נהנים מאוד!
ומה אני עשיתי בשבוע הזה? נהניתי משעות הבוקר השקטות, והמשכתי לתכנן את הטיול שלנו בחודשיים הקרובים. גם הספקתי לסיים את "צילה של הרוח" כאשר אני עוד זוכרת כל מקום שמוזכר שם בברצלונה. איזה ספר מעולה!

מחר נוסעים לבקר בחווה ואנחנו מחכים למפגש עם ליזה ואורס, עם וילי עם לייקה וסארי. ובכלל עם נויברון (הכפר).

...וביום חמישי, אנחנו טסים לקוסטה ריקה. התחנה האחרונה לפני הבית. מצאנו חווה - מרכז אקולוגי ומלון, להתנדב בו למשך 3 שבועות. המקום מנוהל ע"י משפחה יהודית מצ'ילה ואנחנו סקרנים לפגוש אותם ואת המקום. החווה נמצאת ע"י הר געש בלב שמורת טבע.
בתחילת מרץ משפחת יניר תצטרף אלינו ואנחנו מתרגשים לקראת טיול משותף למשך חודש.

אל רכבת הלילה ליוו אותנו מיכי ואלכס, עם כל הכבודה הכבדה מאוד... למרות שנפטרנו מהרבה דברים והצלחנו גם לא לצבור כמעט כלום, עדיין היה כבד. התחבקנו ונופפנו וכבר התחלנו להתגעגע.
עלינו בהתרגשות לקרון השינה שלנו והופתענו לגלות שזה ממש ממש צפוף, במיוחד למי שעובר דירה כמונו... אחרי שבדקנו כל חפץ שהיה בקרון, ישבנו חיכינו בקוצר רוח לאישה שבאה לפתוח לנו את המיטות ולהשכיב אותנו לישון (היא רק פתחה את המיטות). לא היה לילה נוח במיוחד, אבל נהננו מהחויה. בבוקר, כשכבר אפשר היה לראות משהו מבעד לחלון, התעוררנו למציאות אחרת לגמרי מזו שלפני כמה שעות עזבנו. הכל היה מושלג ושקט. כמו באגדה.
הגענו לברן והצלחנו להספיק ולהוריד את כל המזוודות שלנו מהרכבת (!) נסענו הישר לבית של סבתא של איתמר - אומה. באותו השבוע היא חגגה יום הולדת 92 ואנחנו חשבנו להיות איתה בשבוע הזה. הפעם החלטנו להתארח אצל אנשים מארגון סרווס, ולשם כך הצטרפנו לארגון עוד בספרד. בארגון הזה חברים אנשים מכל העולם, כמעט, שמוכנים לארח לתקופה קצרה מישהו בבית שלהם. מצאנו 3 בתים להתארח אצלם לאותו שבוע. הראשונה היתה מריאן שגרה לא רחוק מאומה והיה מאוד נעים בבית שלה המסודר והנקי, הביתי ועם הנוף המשגע של הרים מושלגים מכל חלון. נשארנו אצלה 4 לילות, ובעצם לא פגשנו אותה הרבה כי היא עבדה וגם כי אנחנו היינו חוזרים מאוחר אחרי ימים עם אומה. הבית השני היה בית של משפחה פחות או יותר בגילאים שלנו, איתם בילינו באחד הבקרים בבריכה שליד הבית שלהם, אל הנוף מהבית שלהם התווסף גם אגם thun. אחרי השהייה בבתים שבאזור הזה, כל התפיסה שלי לגבי "בית עם נוף" השתנתה.
כמעט וויתרנו על הבית האחרון בו התארחנו. רצינו פרטיות, וגם אחרי שעות של הקשבה במשך היום לא היה לנו יותר כח להקשיב לעוד מישהו. אני התעקשתי לא לוותר עליהם. וככה הרווחנו שני אנשים מקסימים - הנספטר ואליזבת, כולנו הסכמנו להעניק להם את המקום הראשון מבין המארחים. הם היו כל כך לבביים, מתענינים ומענינים. אחד הדברים הראשונים כאשר הנספטר עשה לנו סיבוב בבית, היה להראות לנו את החדר של הרכבת החשמלית שהוא בנה בשביל הנכדים שלו. עם רשות להפעיל ולשחק מתי שאנחנו רוצים! שמחתי לראות איך בזמן קצר כל כך ובקלות אנשים נכנסים לי ישר ללב!

במשך השבוע הזה שאיתמר היה עסוק בעניני אומה, רותם מאיה ואני עשינו טיול מזחלות שלג ומאוד התגאנו בעצמנו. נסענו במעלה הר, שכרנו מזחלות, וירדנו במשך 3-4 שעות במתלול. 3 פעמם כמעט ואיבדנו מזחלת! בסוף למדנו לא לעזוב אותה בשלג לבד...
ביום אחר ביקרנו בגן חיות, אחת הפעילויות החביבות על מאיה ורותם. המיוחד בגן החיות בברן היה, שכולו היה מכוסה שלג, וראינו חיות שלג מיוחדות כמו שועל קוטב! איילים! סנאים, ינשופים, כלבי ים
וכולם בתפאורה של השלג.

ביחד עם אומה נסענו פעמיים לפסגות הרים עם רכבלים והחלטנו להעניק לה מדליה על עמידתה בתלאות המסע. אני חושבת שהיא שמחה להיות בנוף המהממם הזה, שהיא מכירה כל כך טוב.

יום שבת, 30 בינואר 2010

עוד מעט אני לא אזכור את כל מה שעבר עלינו מאז שעזבנו את ברצלונה, ואולי עוד קצת לפני כן. השבוע האחרון בברצלונה היה עמוס וטוב. הלכנו לשתי ההופעות האחרונות של מיומנה ומאוד התרגשנו והצטערנו שלא נראה אותם יותר. אחרי עשרות הופעות וגם זמן שמחוץ להופעות ביחד, היה לנו קשה לדמיין את הזמן שלנו בלי "מיומנה" בתוכו. נפרדנו מכל מי שנסע לחופשה במולדתו, ושמחנו שלפחות מיכי, אלכס, וונדרסון ומלו נשארים לאותו השבוע. מאיה החליטה לקחת שלושה שיעורי גיטרה צפופים כדי להספיק עם מילוש כמה שיותר, אנחנו ארזנו ונפטרנו מכל מה שלא היינו צריכים, והספקנו גם לחגוג את יום הולדתי ה-38! היה לי במיוחד כיף מכל ההתרגשות שהיתה בימים שלפני יום ההולדת, מאיה ורותם חיכו ליום עצמו והיו עסוקים בהכנת ברכות וכל מיני מתנות קטנות וגדולות!
ביום האחרון שלנו, אחרי שגמרנו לארוז, וונדרסון הציע לבוא לשיעור קפואירה אחרון, ולבשל לנו ארוחה ברזילאית. אחר הצהרים ביאטריס, הבת שלו בת 8 הגיעה מברזיל לחופשה של חודשיים. מיכי ואלכס כבר היו קודם ועזרו לנו מעצם נוכחותם. בסופו של דבר שיעור קפוארה לא היה השיעור הרגיל, ונדרסון היה עסוק מדי בבישולים! המעדן שנקרא מקקה היה יפה ומענג לכולנו! (תבשיל של ירקות ופירות ים מבושלים עם חלב קוקוס ואורז! אפילו עכשיו, בעת לילה מאוחרת זה נשמע לי טעים).
כל כך שמחנו שהספקנו לפגוש את ביאטריס, שהגיעה אלינו ישר משדה התעופה. לכולנו היה חשוב להפגש ובאמת בילינו עוד שעתיים ביחד עד לרגע שהיינו צריכים לצאת אל רכבת הלילה שלנו...

יום שישי, 8 בינואר 2010


סבתא באה לבקר!!! כמה כיף היה פשוט להיות זמן ביחד, להראות לה את מה שכבר גילינו על ברצלונה ולגלות עוד כמה דברים חדשים ביחד. הצלחנו סוף סוף להכנס לבית הכנסת העתיק ביותר שהתגלה באירופה. הוא נמצא ברובע היהודי של העיר, קרוב אלינו הביתה, שלא נשאר ממנו הרבה, ובכלל היהודים התחילו לחזור לכאן ב-50 שנים האחרונות ועדיין הם מעטים (1% מכל התושבים... פעם היו 25%). בערב כשחזרנו רותם אמר שהוא מאוד נהנה להיות שם, ואני התפלאתי כי זה מקום כל כך קטן שלא נשאר בו זכר לבית הכנסת, אולי בגלל שהיו בו הרבה כתובות בעברית, מנורה, מגן דוד ועוד סימנים, וההדרכה שקיבלנו היתה בעברית. בזמן שהיינו שם מאיה אמרה שזה מאוד מרגש. ואולי הם גם הרגישו את ההתרגשות שלנו.
הסיור אחר כך בשוק הבוקריה היה מקסים ואני מקווה עוד להספיק ללכת לשם עם המצלמה ולצלם את הצבעוניות והשפע, והסדר הנפלא. למאיה ורותם קשה לבקר שם בגלל דוכני הבשר, שמציגים את כל חלקי החיות כולל ראשים של חזירים ותרנגולות (באמת די מזעזע) את זה לא אתעד, כי אני נמנעת מלהסתכל לכיוונם.
בסוף השבוע הקרוב תהיה ההופעה האחרונה של מומנטום, כאן בברצלונה. ואנחנו, כאילו עוד לא הספיק לנו, רוצים לראות עוד פעם ועוד פעם, ונהנים למצוא את ההבדלים ולרקוד בישיבה את ההופעה.
אמא שלי היתה איתנו 3 פעמים בהופעה ונהנתה מאוד, אפילו הרעש לא היה לה חזק מדי כמו שחשבתי שיהיה בשבילה. ו... זכינו השבוע, כחלק ממשפחת מיומנה, לראות שוב את המופע של סירק דה סולה saltimbanco, אותו מופע מרהיב שראינו בשבדיה. הפעם, המופע היה באצטדיון ענק עם קהל של כמה אלפי אנשים, ואנחנו קיבלנו הזמנות למקומות המעולים ביותר! כל כך כל כך נהננו!! אחרי ההופעה הזמינו אותנו לסייר מאחורי הקלעים וקיבלנו הסבר על התאגיד הענק הזה. הרגשתי כמו בסיור שעשיתי לפני שנים, בנושאת מטוסים - עיר שלמה שנוסעת ממקום למקום. פגשנו חלק מהשחקנים, ולמחרת ביום החופש שלהם, הם קיבלו הזמנות לבוא ולראות את מימונה.
והחדשות הטובות הן שהם יגיעו לתל אביב בעוד כמה חודשים להופיע! בבקשה לכו לראות אותם!!! זו אחת ההופעות הטובות שראיתי!