הגענו לקוסטה ריקה, אבל לפני שאני מתחילה לספר מה קורה כאן, אנסה עוד לרגע להזכר בשלג ובחוה. הגענו לחווה בעיצומה של סופת שלג (טוב, אנשי המקום לא היו מגדירים את זה כסופה. בשבילי זה היה כמו ללכת בקוטב) נסענו באוטובוס עד לכפר ומהתחנה עלינו ברגל אל הבית.

הכל היה לבן!!! ומקסים! ממש הלכנו בשלג עמוק ומרחוק ראינו לאט לאט את הבית מתקרב אלינו. נכון, כשהגענו במרץ לפני כמעט שנה עדיין היה שלג, אבל לא כזה ! ראינו את לייזה בחלון המטבח מנופפת לנו בשמחה, וכעבור כמה שניות ג'רלדין יצאה לקראתנו! לא ידענו שהיא תהיה בחווה. כולנו שמחנו מאוד להפגש ואפילו סרי לא נבחה. וזה "סימן שאנחנו לא אורחים".

כל כך מהר השתלבנו בחזרה בבית, איתמר הלך להאכיל את החיות ולהשכיב אותן לישון, אני הכנתי ארוחת ערב לכולם, ע"פ ההזמנה המיוחדת של מאיה ורותם. כולנו הסכמנו שנעים להיות בבית שוב... הלילות בחווה היו קרים אבל גם לזה התרגלנו מהר. נזכרנו שכאן ישנים עם סודר, ו-4 שמיכות וכבר היה יותר חם. (ידענו גם שזה רק ל-3 לילות...)

ועכשיו...קוסטה ריקה

אחרי טיסה ארוכה אבל טובה, הגענו בערב לסאן חוזה. חיכה לנו נהג של המלון הקטן שהזמנו מראש והסיע אותנו בפראות למלון (כאילו בשביל להציג לנו את הכבישים הגרועים שקראנו עליהם). שמחנו למצוא חדר נעים עם מיטות רחבות שמיד הכילו אותנו עם העייפות שלנו. בשעה 6 בבוקר התעוררנו כולנו. שעה מאוד לא אופיינית לאף אחד מאיתנו. כל כך שמחנו להתעורר לתוך קיץ קריר ונעים, לראות מהחלון יער יפה ולאכול פירות טעימים לארוחת בוקר.

התקשרנו לחווה להודיע שאנחנו מגיעים ויצאנו לדרך במונית. אחרי נסיעה של שעה באזור עירוני וחם נכנסנו לתוך היער בנסיעה מתפתלת והאויר נעשה קריר יותר. כעבור 3 שעות הגענו לעיירה הקרובה לכאן לה פורטונה, וכאן חיכה לנו חובל, הנהג של החווה. מלה פורטונה כבר ראינו ממש מקרוב את הר הארנל, הר געש פעיל שמדי פעם משמיע קול שנשמע כמו גרפס או רעם קטן. את הלבה שהוא ממשיך לפלוט עדיין לא ראינו.

הנסיעה אל החווה, אורך 10 ק"מ נסענו 45 דקות! הכביש לכאן ממש לא מאפשר נסיעה מהירה.

מצחיק אותי לקרוא עכשיו את הצפיה שלי לפגוש כאן משפחה יהודית מצ'ילה... אנחנו כאן כבר 5 ימים ואני חושבת שעכשיו אנחנו קולטים את המקום. זהו מלון באמצע השמורה היפה מאוד, מוקף הרים מיוערים, עם אגם ארנל שנראה מהמרפסת. קיבלנו חדר יפה ועיקר היופי הוא בחוץ. ביום - המון ציפורים צבעוניות וזמרות מעולות, פרפרים, ונמלים חרוצות. בלילה - המון כוכבים בשמיים מתערבבים עם המון גחליליות על השיחים והעצים וגם באויר.

בבוקר שבת, קיבלנו את "סיור החווה", אחד המדריכים העובדים כאן ערך לנו סיור של שעתיים בכל נפלאות החווה. היוזמה והרעיונות מאוד יפים, להקים מקום שמספק את צרכיו בעצמו. לא לקח לנו הרבה זמן, להבין שהמציאות כאן שונה מהחלום. גילינו שוב, כמה הרבה למדנו מלייזה ואורס בחווה כזו אבל אמיתית.

המקום הוקם לפני 6 שנים, ועדיין בבנייה ובהתפתחות, בתקווה שיגיעו לתמונה שאותה הם מציגים לאורחים. אתחיל בתיאור הדברים היפים, הם משתמשים במים הזורמים מהמפל בשביל אספקת החשמל למקום כולו, ומחממים את המים גם באמצעות הקומפוסט. גם חלק מהגז הם מייצרים מהקקי של הפרות. יש להם סדנא ליצור סבונים, שבהם משתמשים לחדרים ולמטבח, ויש מחלבה וחדר לייצור גבינות. הסיור עובר גם בגן ירק גדול, אבל עם שתילים קטנים, שעדיין לא כל כך מצליחים לצמוח כאן. (ובטח עוד לא מספקים ירקות למטבח). ובלול של הרבה תרנגולות חופשיות שעדיין לא הצליחו להבין איפה כל הביצים שהן מטילות....בסיור נאמר לנו שהן מספקות 300 ביצים ביום, אבל אחרי 4 ימי עבודה במטבח לא ראיתי אף ביצה שהיא לא מהסופר...בכלל העבודה במטבח יכולה לספק תמונה על המקום כולו. כמעט כל המוצרים הם קנויים ובטח שלא אורגניים. ואותי בעיקר מאכזב שהחזון מוצג לאנשים כמציאות קיימת. אם היו אומרים שהם לקראת כל זה, לא היה מפריע לי שהכל קנוי. הם מספרים שהם מספקים 70 % מהתצרוכת שלהם. (אולי 10% במקרה הטוב...)

עוד דבר שנאמר לנו ביום הראשון הוא שיש כאן 40 עובדים ובערך 20 מתנדבים ועוד תיירים, כאשר כולם שווים, אוכלים ביחד, וחיים ביחד. גם זה התגלה כפנטזיה יפה אך רחוקה מהמציאות המעמדית והגזענית שלא לוקח הרבה זמן להבחין בה. אין ספק שהכוונות של בעלי המקום הן טובות ושקשה מאוד לממש את החזון שלהם.

איתמר השתלב בעבודה בלול, באזור השדה של החווה וכבר קיבל את הסיור האלטרנטיבי מהעובדים שהציגו לו את כל הבעיות, והוא נהנה לעבוד, לשתף בידע שלו ולעזור להם במה שהוא יכול כדי להצליח. אין ברירה אלא לקלוט גם קצת ספרדית, כי רוב העובדים לא מדברים אנגלית, ומכך אנחנו מרויחים. העבודה במטבח היא מאתגרת. יש שני צוותים של עובדים. ביום הראשון, נתנו לי לשטוף את כל הכלים ואחרי 6 שעות וכאב גב, חשבתי להתפטר.... ביום השני כבר היה כיף יותר, ומלבד לנקות גם בישלתי להם מהמטעמים שלי. בעיקר נהנתי לעבוד ולהכיר את ממו, שהוא השף בפועל (השף הגדול כמעט ולא נכנס למטבח, מוזר לא?). מצד שני ראיתי את רמת הנקיון וגם זה לא עושה לי חשק להמשיך ולאכול כאן...

ובקשר למשפחה מצ'ילה, הם אבא ובן ועדיין לא הבנתי את הקשר שלהם לצ'ילה. והם מנהלים את כל העובדים ונמתנדבים כאן.

החלטנו לעזוב בסוף השבוע ולחפש לנו מקום אחר. שאלנו את מאיה ורותם מה הם רוצים לעשות ומאיה מאוד שמחה שאנחנו שואלים אותם ולא מחליטים לבד.

חיבור האינטרנט הוא כל כך איטי אז התקשורת מכאן היא כמעט בלתי אפשרית לצערי... ברגע שנזוז מכאן אולי גם התקשורת תהיה טובה יותר. ולכן בינתיים לא אוכל לשלוח תמונות. ברגע שאוכל - הן ישלחו.