יום שני, 26 באפריל 2010

˚לכתוב על קוסטה ריקה נראה ממש מוזר עכשיו, למרות ששווה לעשות את המאמץ, אפילו בשביל שנזכור איפה היינו ומה עשינו. כל כך קל לשכוח הכל כשאנחנו כאן בתוך השגרה (כמעט) כל כך מהר.

נכנסתי לבלוג שלי. חשבתי שהוא נגמר. ראיתי להפתעתי שעדיין הרבה מבקרים קוראים בו. החלטתי להמשיך ולכתוב. תודה! מוזר קצת לכתוב ולחשוף (בזהירות) מבלי לדעת מי קורא. לפעמים אני חושבת שאני כותבת סוג של יומן. בכל זאת, אני נזהרת במה שאני כותבת והיתי רוצה להזהר פחות. מי אתם? מי קורא אותי ממגדל העמק? מי בקוסטה ריקה? מי בציריך? מי בלוד?

הגענו לישראל ואחרי שבוע בחיפה עם נסיעות יומיות לטבעון, לביה"ס וכולל תאונה אחת בדרך, התחלנו לישון בבית שלנו ולשקם אותו תוך כדי. כל שינוי קטן או גדול בבית עיצבן אותי. מקרר מלוכלך וגז עם שאריות מרק עליו הזכירו לי איך השארנו את הבית של לייזה ואורס (הבית הכי מבולגן ומלוכלך שהכרתי) מצוחצח כשנכנסו הדיירים החדשים. לא קל להכיר את הבית שלך אחרי שהוא הושכר... וכנראה ככה זה, גם כשהבלאי הוא הגיוני וסביר, ברגע שלא אני עשיתי אותו - זה מעצבן.
אז עכשיו, אנחנו נהנים לסדר הכל בקצב איטי, כל יום נפתחים עוד ארגזים ומזכירים לנו כמה המון דברים יש לנו. דברים שבכלל לא זכרנו שיש. אנחנו מפנים הרבה דברים ועדיין יש המון, ואחרי שנה עם מעט ציוד, זה קצת משונה. ובכלל הבית ענק פתאום, ויש המון עבודה רק כאן.

מאיה חזרה לביה"ס מייד עם תחילת הלימודים אחרי חופש פסח והתקבלה בהתרגשות ובשמחה. היה מקסים לראות את היחסים הטובים והחזקים שיש לה עם כל כך הרבה ילדים. נראה כאילו לא עזבנו מבחינתה ובכל זאת אני בטוחה שדברים השתנו וזזו גם אצלה. טוב לה כל כך להיות שוב מובנת ומוקפת בהרבה חברה.
רותם מחכה להכנס לכיתה א' ובינתיים נמצא איתנו בבוקר, קם קצת יותר מאוחר משחק, עוזר בעבודה, אבל בעיקר מחכה.... אני מקווה שיוכל להצטרף בקרוב לאחת הכיתות שירוויחו אותו.
איתמר שולח קורות חיים לבתי ספר בסביבה ורוצה להתחיל ללמד מתמטיקה. חוץ מעבודות הצבעות הפינוי, ניקוי, סחיבה וחשמלאות הוא כבר נוסע לפעילויות של לוחמים לשלום ואפילו חזר להתאמן בקרקס.
ואני??? מרגישה שאני חייבת לגמור ולהתארגן, לסדר, לראות שרותם בביה"ס לפני שאני יכולה לחשוב על דברים אחרים. לא כל כך מתחשק לי עוד לצאת מה"קטן" - בית ומשפחה. אני עדיין מעבדת את מה שהיה, וחושבת מה אני רוצה. לא קל להגיד שקשה פה!
מה טוב? אני שמחה לפגוש אנשים אהובים קטנים וגדולים, אני נהנית ממזג האויר המעולה שיש פה, ולהקשיב לציפורים - הן כל כך מוכרות ומיוחדות פתאום. כיף לי להיות חופשייה בשפה שלי, לדבר בשפה שאני חושבת.


יום ראשון, 4 באפריל 2010

סיכום! עוד כמה שעות... אנחנו חוזרים לישראל


שנינו מנסים לא ללכת לישון, כדי לא להחמיץ אף רגע מהרגעים האחרונים של השנה המיוחדת הזאת. אנחנו סוגרים מעגל ונמצאים עכשיו בחווה כולנו. איסטר. לפני שנה וחודש הגענו לכאן. האביב מתחיל, אבל עדיין, ביום שהגענו התחוללה סופה קטנה של שלג. צבענו ביצים שהאווזים "שחררו". מאיה ורותם חיפשו ומצאו את הסלסלה עם ביצי השוקולד שלייזה החביאה בשבילם מסביב לאגם. שלושתינו בילינו כאן 4 ימים נפלאים. התקבלנו בחיבוקים ונביחות שמחה של סרי. כל ארוחה היתה לפי בקשתם של מאיה ורותם. (אפילו גלידה לארוחת ערב!). נחמד שיש להם כאן מאכלים אהובים להתגעגע אליהם. דייסה עם פירות, תפוחי אדמה טעימים, תפוחי עץ מטוגנים, הלחם המעולה, הגבינה ושאר מטעמי הנס.
היום קמנו מוקדם, הצטרפנו ללייזה לגמור להכין את כל הבשר ונסענו לציריך לכמה שעות בשוק. בערב איתמר הצטרף, אחרי 4 ימים אצל אומה, ומיד השתלב, האכיל את הפרות והלך להשכיב את התרנגולות והאווזים לישון.
הכל ארוז ומוכן, יש לנו רק משקל קטן עודף, מאיה ורותם ישנים ואנחנו - מתרגשים, עצובים, שמחים, לא יודעים, מחכים, מקווים, מתכננים.
קשה לי להאמין שבעוד שלושה ימים מאיה הולכת לה לבית הספר כאילו הכל כרגיל. ובשבילי, הרבה דברים השתנו ואני חושבת שעוד ילך ויתבהר עד כמה בהמשך. אני מקווה להמשיך ולנהוג בקצב הטוב שלי, לא למהר, לשים לב. לא להבלע בשלוק אחד לתוך השגרה.
הבלוג עצמו גם הוא היה חוויה מיוחדת, ואולי זה לא מסתיים כאן. עוד נראה. בכל מקרה יש לי עוד השלמה של כמעט חודש לעשות. ואותה אשלים מהבית. קוסטה ריקה עם מיכאל, תמר, יואב, דרור, טל ושחר. היה נפלא ולא סתם שלא כתבתי, פשוט לא היה לי זמן.