איזה מזל שיש סופסופ חיבור אינטרנט חצי נורמלי, ואני יכולה לכתוב ממקום מקסים שאליו הגענו לפני יומיים. שם המקום - דוריקה, אנחנו בדרך לחצי האי אוסה שבדרום קוסטה ריקה והחלטנו לעשות עיקוף ולעלות לכאן, בערך 17 ק"מ בדרך פתלתלה דרך אבנים ונהר. בדרך חשבנו כמה צור היה נהנה ליסוע כאן. אני ממש לא נהניתי אבל היה שווה כל קפיצה וכיווץ שרירים (מהמתח).המקום הוקם לפני 19 שנים וחיים כאן 30 אנשים. האיש שהקים את המקום הוא מהעיר הקרובה, בואנוס איירס, ובמשך הזמן אסף אנשים בעיקר מקוסטה ריקה, שייבנו איתו את המקום ויחיו כאן. המטרה שלהם כפי שהם מציגים אותה, לשמור על הסביבה ולשמור על הטבע האנושי שלהם. הם התחילו עם 350 הקטר וכיום יש ברשותם 8500. (הקטר= 10 דונם). הם משמרים את היער שסביבם, מייערים מחדש את החלקים שגולחו במשך כמה מאות שנים, שנראים כמו מדבר. ואפילו הצטרפו למשטרה כדי להקים "משטרת סביבה", ומתפקדים כאן כשוטרים מול הציידים והאנשים שממשיכים לכרות יערות ולשרוף אותם לצורך שטחי מרעה, לגידול בקר.
הם מגדלים ירקות, עיזים ותרנגולות. ואת רב הכסף מרויחים בעיקר מתיירים, כמונו. החיים כאן מאוד פשוטים, בתי עץ קטנים מאוד וצנועים, האוכל צמחוני ובריא. כאן יש גן ירק אמיתי! , וגן של צמחי מרפא, ומעבדה קטנה בה הם מייבשים את הצמחים ושומרים אותם לצרכי עצמם, ומכינים סבונים ריחניים. יש כאן בית ספר יסודי, ל-4 ילדים, מרפאה ומרפאת שיניים. לא הספקנו לשאול את כל השאלות כדי להבין את המבנה החברתי כאן, מה שכן גילינו זה שיש כאן כמה משפחות ועוד כמה אנשים ללא משפחה, בכל שלושה חדשים מישהו אחר אחראי על חלוקת העבודה (החל מגיל 18), אין משכורות, בכסף שנותר להם הם קונים עוד שטחי יער, בכל יום בשש בערב הם נפגשים לשיחה של שעה! וכל אחד בעל גישה חיובית יכול להצטרף לתקופת נסיון של חודשיים, ואחר כך ליותר אם זה מתאים לכולם.

קיבלנו בקתה יפה, בלי חשמל (יש נרות!) ועם מקלחת קרה. בינתיים רק איתמר היה אמיץ להתקלח, אבל נצטרך להתרגל כנראה כי ככה יהיה בשבוע הקרוב בכל המקומות. בבוקר כולם מתחילים לעבוד ב-05:30 אחרי שעתיים אוכלים ארוחת בוקר ואז חוזרים לעבוד. הזמינו אותנו להצטרף ובזכות אור הנרות, שהרדים אותנו כבר ב-8 קמנו בלי בעיה. יום אחד עבדנו בגן הירק, בבוקר השני קמתי והברשתי את כל העיזים, אני מקווה, כי הם הצליחו לבלבל אותי. בצהריים, הלכנו להאכיל את הגדיים ולחלוב את האמהות, מאיה כבר ממש מומחית. העיזים כאן כל כך אוהבות מגע וליטופים, להבדיל מהעיזים אצל לייזה ואורס שכל כך קשה להכניס אותן לדיר. מאיה ורותם החליטו מיד לותר על חלום הכלב ולעבור אל חלום העיזים.

במשך שעות הבוקר ואחר הצהריים הם הדריכו אותנו בשבילי היער, מדריכה עם מצ'טה ומכשיר קשר (הם מאוד שמחים שהצליחו לגרום לפומה לחזור לאזור הזה - זה סימן שהיער חוזר להיות מתאים לחיות שכבר נעלמו מכאן, ההתרגשות/פחד סביב הפומה ליוותה אותנו לאורך המסלולים. בסופו של דבר לא נפגשנו) קבלנו הסברים מענינים מאוד על כל מיני סוגי צמחים, וחיות, על התחממות כדור הארץ, על קוסטה ריקה בכלל, ועל היערות כאן. נכנסנו, לתוך גזע חלול של עץ שנקרא "התאנה החונקת" ויכולנו להסתכל 20 מטר למעלה ולראות את השמיים. בפנים יש חבל ואפשר גם לטפס לשם. אולי בפעם אחרת... ראינו פרפרים ענקיים מדהימים ביופים, ציפורים, לטאות וחרקים שונים, ומקהלה קצבית של צרצרים בלתי פוסקת ליותה אותנו.

יחד איתנו התארחו כאן עוד מעט אנשים. ביניהם, צוות טלויזיה של 4 אנשים מקנדה שעושים סרט על המקום הזה. אולי יום אחד נראה את עצמנו, בתפקיד המבקרים, בסרט על דוריקה. היום אנחנו ממשיכים מכאן והם הזמינו אותנו להצטרף אליהם למקום שנקרא טרבה, כפר של מקומיים קוסטריקנים, שם הם מתכוונים לצלם את התרבות המקומית שהצליחו לשמר עד היום. דיווחים בהמשך. וגם תמונות.