יום רביעי, 24 בפברואר 2010

הגענו למקום קטן במזרח חצי האי אוסה, בפתח שמורת קורקובדו שהיא אחת השמורות עם ריכוז צמחיה ובעלי החיים הגבוה בעולם. אתמול הגענו עד לפתח השמורה עם המכונית, גם כאן הדרך היתה מאתגרת, במיוחד לחצות את הנהר כמה פעמים. רותם גילה לנו לטאות קטנות שרצות על המים. חנינו את המכונית על יד בקתת הפקח ומשם התחלנו בטיול ארוך דרך היער המקסים והלח כל כך כל כך עד שהגענו, לשמחת כולנו למפל מרענן שהשיב אותנו לחיים (: לקראת הסוף היה קשה ללכת מרוב לחות. בדרך למפל שמחנו לראות קופים קטנים מסוג קפוצ'ין.
יום מיוחד מאוד בכפר טרבה (terraba) הגענו בבוקר, בעקבות צוות הטלויזיה... צילמו אותנו נכנסים. הלכנו לבקר בבית מלאכה של אדם המגלף מסכות ושאר דברים מעץ, אפילו את כלי העבודה שלו הוא מכין בעצמו. הוא סיפר על האמנות אותה למד מהורי הוריו, והסביר לכולנו איך הוא עובד ומה המשמעות של שימור המסורת. אחר כך הלכנו לאכול ארוחת צהרים מתבשילי המקום, ירדנו לראות סלע מסותת שנמצא כאן כבר לפני מאות שנים.
אחר הצהרים זכינו לראות ריקוד שבדרך כלל רוקדים אותו רק פעם בשנה, סביב חג המולד. לכבוד הסרט שעושים על המקום הם הציגו אותו. הכוריאוגרפית היא אישה זקנה שהחליטה לפני כמה שנים להחיות את המסורת והתחילה ללמד את הנכדים והנכדות שלה את הריקוד הישן, לאט לאט הצטרפו עוד צעירים.
אחרי הריקודים הסתיימו הצילומים של הסרט שנמשכו שבוע. הרגשנו ברי מזל על ההזדמנות להכיר את האנשים המיוחדים שהכרנו באותו יום - המקומיים, 4 אנשי הטלויזיה שנוסעים כבר 3 שנים בין מדינות שונות ומצלמים פרקים לסדרה שלהם, ועוד קצת את ווילמה ואווהניו מדוריקה והסיפורים האישיים שלהם.

יום שבת, 20 בפברואר 2010

איזה מזל שיש סופסופ חיבור אינטרנט חצי נורמלי, ואני יכולה לכתוב ממקום מקסים שאליו הגענו לפני יומיים. שם המקום - דוריקה, אנחנו בדרך לחצי האי אוסה שבדרום קוסטה ריקה והחלטנו לעשות עיקוף ולעלות לכאן, בערך 17 ק"מ בדרך פתלתלה דרך אבנים ונהר. בדרך חשבנו כמה צור היה נהנה ליסוע כאן. אני ממש לא נהניתי אבל היה שווה כל קפיצה וכיווץ שרירים (מהמתח).המקום הוקם לפני 19 שנים וחיים כאן 30 אנשים. האיש שהקים את המקום הוא מהעיר הקרובה, בואנוס איירס, ובמשך הזמן אסף אנשים בעיקר מקוסטה ריקה, שייבנו איתו את המקום ויחיו כאן. המטרה שלהם כפי שהם מציגים אותה, לשמור על הסביבה ולשמור על הטבע האנושי שלהם. הם התחילו עם 350 הקטר וכיום יש ברשותם 8500. (הקטר= 10 דונם). הם משמרים את היער שסביבם, מייערים מחדש את החלקים שגולחו במשך כמה מאות שנים, שנראים כמו מדבר. ואפילו הצטרפו למשטרה כדי להקים "משטרת סביבה", ומתפקדים כאן כשוטרים מול הציידים והאנשים שממשיכים לכרות יערות ולשרוף אותם לצורך שטחי מרעה, לגידול בקר.
הם מגדלים ירקות, עיזים ותרנגולות. ואת רב הכסף מרויחים בעיקר מתיירים, כמונו. החיים כאן מאוד פשוטים, בתי עץ קטנים מאוד וצנועים, האוכל צמחוני ובריא. כאן יש גן ירק אמיתי! , וגן של צמחי מרפא, ומעבדה קטנה בה הם מייבשים את הצמחים ושומרים אותם לצרכי עצמם, ומכינים סבונים ריחניים. יש כאן בית ספר יסודי, ל-4 ילדים, מרפאה ומרפאת שיניים. לא הספקנו לשאול את כל השאלות כדי להבין את המבנה החברתי כאן, מה שכן גילינו זה שיש כאן כמה משפחות ועוד כמה אנשים ללא משפחה, בכל שלושה חדשים מישהו אחר אחראי על חלוקת העבודה (החל מגיל 18), אין משכורות, בכסף שנותר להם הם קונים עוד שטחי יער, בכל יום בשש בערב הם נפגשים לשיחה של שעה! וכל אחד בעל גישה חיובית יכול להצטרף לתקופת נסיון של חודשיים, ואחר כך ליותר אם זה מתאים לכולם.
קיבלנו בקתה יפה, בלי חשמל (יש נרות!) ועם מקלחת קרה. בינתיים רק איתמר היה אמיץ להתקלח, אבל נצטרך להתרגל כנראה כי ככה יהיה בשבוע הקרוב בכל המקומות. בבוקר כולם מתחילים לעבוד ב-05:30 אחרי שעתיים אוכלים ארוחת בוקר ואז חוזרים לעבוד. הזמינו אותנו להצטרף ובזכות אור הנרות, שהרדים אותנו כבר ב-8 קמנו בלי בעיה. יום אחד עבדנו בגן הירק, בבוקר השני קמתי והברשתי את כל העיזים, אני מקווה, כי הם הצליחו לבלבל אותי. בצהריים, הלכנו להאכיל את הגדיים ולחלוב את האמהות, מאיה כבר ממש מומחית. העיזים כאן כל כך אוהבות מגע וליטופים, להבדיל מהעיזים אצל לייזה ואורס שכל כך קשה להכניס אותן לדיר. מאיה ורותם החליטו מיד לותר על חלום הכלב ולעבור אל חלום העיזים.
במשך שעות הבוקר ואחר הצהריים הם הדריכו אותנו בשבילי היער, מדריכה עם מצ'טה ומכשיר קשר (הם מאוד שמחים שהצליחו לגרום לפומה לחזור לאזור הזה - זה סימן שהיער חוזר להיות מתאים לחיות שכבר נעלמו מכאן, ההתרגשות/פחד סביב הפומה ליוותה אותנו לאורך המסלולים. בסופו של דבר לא נפגשנו) קבלנו הסברים מענינים מאוד על כל מיני סוגי צמחים, וחיות, על התחממות כדור הארץ, על קוסטה ריקה בכלל, ועל היערות כאן. נכנסנו, לתוך גזע חלול של עץ שנקרא "התאנה החונקת" ויכולנו להסתכל 20 מטר למעלה ולראות את השמיים. בפנים יש חבל ואפשר גם לטפס לשם. אולי בפעם אחרת... ראינו פרפרים ענקיים מדהימים ביופים, ציפורים, לטאות וחרקים שונים, ומקהלה קצבית של צרצרים בלתי פוסקת ליותה אותנו.
יחד איתנו התארחו כאן עוד מעט אנשים. ביניהם, צוות טלויזיה של 4 אנשים מקנדה שעושים סרט על המקום הזה. אולי יום אחד נראה את עצמנו, בתפקיד המבקרים, בסרט על דוריקה. היום אנחנו ממשיכים מכאן והם הזמינו אותנו להצטרף אליהם למקום שנקרא טרבה, כפר של מקומיים קוסטריקנים, שם הם מתכוונים לצלם את התרבות המקומית שהצליחו לשמר עד היום. דיווחים בהמשך. וגם תמונות.

יום חמישי, 11 בפברואר 2010



הגענו לקוסטה ריקה, אבל לפני שאני מתחילה לספר מה קורה כאן, אנסה עוד לרגע להזכר בשלג ובחוה. הגענו לחווה בעיצומה של סופת שלג (טוב, אנשי המקום לא היו מגדירים את זה כסופה. בשבילי זה היה כמו ללכת בקוטב) נסענו באוטובוס עד לכפר ומהתחנה עלינו ברגל אל הבית.
הכל היה לבן!!! ומקסים! ממש הלכנו בשלג עמוק ומרחוק ראינו לאט לאט את הבית מתקרב אלינו. נכון, כשהגענו במרץ לפני כמעט שנה עדיין היה שלג, אבל לא כזה ! ראינו את לייזה בחלון המטבח מנופפת לנו בשמחה, וכעבור כמה שניות ג'רלדין יצאה לקראתנו! לא ידענו שהיא תהיה בחווה. כולנו שמחנו מאוד להפגש ואפילו סרי לא נבחה. וזה "סימן שאנחנו לא אורחים".
כל כך מהר השתלבנו בחזרה בבית, איתמר הלך להאכיל את החיות ולהשכיב אותן לישון, אני הכנתי ארוחת ערב לכולם, ע"פ ההזמנה המיוחדת של מאיה ורותם. כולנו הסכמנו שנעים להיות בבית שוב... הלילות בחווה היו קרים אבל גם לזה התרגלנו מהר. נזכרנו שכאן ישנים עם סודר, ו-4 שמיכות וכבר היה יותר חם. (ידענו גם שזה רק ל-3 לילות...)

ועכשיו...קוסטה ריקה
אחרי טיסה ארוכה אבל טובה, הגענו בערב לסאן חוזה. חיכה לנו נהג של המלון הקטן שהזמנו מראש והסיע אותנו בפראות למלון (כאילו בשביל להציג לנו את הכבישים הגרועים שקראנו עליהם). שמחנו למצוא חדר נעים עם מיטות רחבות שמיד הכילו אותנו עם העייפות שלנו. בשעה 6 בבוקר התעוררנו כולנו. שעה מאוד לא אופיינית לאף אחד מאיתנו. כל כך שמחנו להתעורר לתוך קיץ קריר ונעים, לראות מהחלון יער יפה ולאכול פירות טעימים לארוחת בוקר.
התקשרנו לחווה להודיע שאנחנו מגיעים ויצאנו לדרך במונית. אחרי נסיעה של שעה באזור עירוני וחם נכנסנו לתוך היער בנסיעה מתפתלת והאויר נעשה קריר יותר. כעבור 3 שעות הגענו לעיירה הקרובה לכאן לה פורטונה, וכאן חיכה לנו חובל, הנהג של החווה. מלה פורטונה כבר ראינו ממש מקרוב את הר הארנל, הר געש פעיל שמדי פעם משמיע קול שנשמע כמו גרפס או רעם קטן. את הלבה שהוא ממשיך לפלוט עדיין לא ראינו.
הנסיעה אל החווה, אורך 10 ק"מ נסענו 45 דקות! הכביש לכאן ממש לא מאפשר נסיעה מהירה.
מצחיק אותי לקרוא עכשיו את הצפיה שלי לפגוש כאן משפחה יהודית מצ'ילה... אנחנו כאן כבר 5 ימים ואני חושבת שעכשיו אנחנו קולטים את המקום. זהו מלון באמצע השמורה היפה מאוד, מוקף הרים מיוערים, עם אגם ארנל שנראה מהמרפסת. קיבלנו חדר יפה ועיקר היופי הוא בחוץ. ביום - המון ציפורים צבעוניות וזמרות מעולות, פרפרים, ונמלים חרוצות. בלילה - המון כוכבים בשמיים מתערבבים עם המון גחליליות על השיחים והעצים וגם באויר.
בבוקר שבת, קיבלנו את "סיור החווה", אחד המדריכים העובדים כאן ערך לנו סיור של שעתיים בכל נפלאות החווה. היוזמה והרעיונות מאוד יפים, להקים מקום שמספק את צרכיו בעצמו. לא לקח לנו הרבה זמן, להבין שהמציאות כאן שונה מהחלום. גילינו שוב, כמה הרבה למדנו מלייזה ואורס בחווה כזו אבל אמיתית.
המקום הוקם לפני 6 שנים, ועדיין בבנייה ובהתפתחות, בתקווה שיגיעו לתמונה שאותה הם מציגים לאורחים. אתחיל בתיאור הדברים היפים, הם משתמשים במים הזורמים מהמפל בשביל אספקת החשמל למקום כולו, ומחממים את המים גם באמצעות הקומפוסט. גם חלק מהגז הם מייצרים מהקקי של הפרות. יש להם סדנא ליצור סבונים, שבהם משתמשים לחדרים ולמטבח, ויש מחלבה וחדר לייצור גבינות. הסיור עובר גם בגן ירק גדול, אבל עם שתילים קטנים, שעדיין לא כל כך מצליחים לצמוח כאן. (ובטח עוד לא מספקים ירקות למטבח). ובלול של הרבה תרנגולות חופשיות שעדיין לא הצליחו להבין איפה כל הביצים שהן מטילות....בסיור נאמר לנו שהן מספקות 300 ביצים ביום, אבל אחרי 4 ימי עבודה במטבח לא ראיתי אף ביצה שהיא לא מהסופר...בכלל העבודה במטבח יכולה לספק תמונה על המקום כולו. כמעט כל המוצרים הם קנויים ובטח שלא אורגניים. ואותי בעיקר מאכזב שהחזון מוצג לאנשים כמציאות קיימת. אם היו אומרים שהם לקראת כל זה, לא היה מפריע לי שהכל קנוי. הם מספרים שהם מספקים 70 % מהתצרוכת שלהם. (אולי 10% במקרה הטוב...)
עוד דבר שנאמר לנו ביום הראשון הוא שיש כאן 40 עובדים ובערך 20 מתנדבים ועוד תיירים, כאשר כולם שווים, אוכלים ביחד, וחיים ביחד. גם זה התגלה כפנטזיה יפה אך רחוקה מהמציאות המעמדית והגזענית שלא לוקח הרבה זמן להבחין בה. אין ספק שהכוונות של בעלי המקום הן טובות ושקשה מאוד לממש את החזון שלהם.
איתמר השתלב בעבודה בלול, באזור השדה של החווה וכבר קיבל את הסיור האלטרנטיבי מהעובדים שהציגו לו את כל הבעיות, והוא נהנה לעבוד, לשתף בידע שלו ולעזור להם במה שהוא יכול כדי להצליח. אין ברירה אלא לקלוט גם קצת ספרדית, כי רוב העובדים לא מדברים אנגלית, ומכך אנחנו מרויחים. העבודה במטבח היא מאתגרת. יש שני צוותים של עובדים. ביום הראשון, נתנו לי לשטוף את כל הכלים ואחרי 6 שעות וכאב גב, חשבתי להתפטר.... ביום השני כבר היה כיף יותר, ומלבד לנקות גם בישלתי להם מהמטעמים שלי. בעיקר נהנתי לעבוד ולהכיר את ממו, שהוא השף בפועל (השף הגדול כמעט ולא נכנס למטבח, מוזר לא?). מצד שני ראיתי את רמת הנקיון וגם זה לא עושה לי חשק להמשיך ולאכול כאן...
ובקשר למשפחה מצ'ילה, הם אבא ובן ועדיין לא הבנתי את הקשר שלהם לצ'ילה. והם מנהלים את כל העובדים ונמתנדבים כאן.
החלטנו לעזוב בסוף השבוע ולחפש לנו מקום אחר. שאלנו את מאיה ורותם מה הם רוצים לעשות ומאיה מאוד שמחה שאנחנו שואלים אותם ולא מחליטים לבד.
חיבור האינטרנט הוא כל כך איטי אז התקשורת מכאן היא כמעט בלתי אפשרית לצערי... ברגע שנזוז מכאן אולי גם התקשורת תהיה טובה יותר. ולכן בינתיים לא אוכל לשלוח תמונות. ברגע שאוכל - הן ישלחו.