יום שבת, 5 בדצמבר 2009

חיים לא נורמליים?



ברצלונה!
אחרי שלושה שבועות אני מתחילה להתרגל לעיר הגדולה, ולראות שיש לי מקום גם כאן. אפשר לומר שזה ההיפך הגמור מאורח החיים שהיה לנו בשויץ. עיר צפופה ומלאה בגירויים שונים - אתרי תירות מגוונים, הרבה מכוניות (ועשן...) הרבה ריחות, צבעים ומראות, חוף ים במרחק הליכה, בנינים יפים בסמטאות יפות, הרבה שפות, ועוד ועוד ועוד.
עלייה חדה ברמת הפעילות הגופנית שלנו! (אמנם קודם היתה עבודה פיזית בחווה...)
עוד רווח, כנראה מההמצאות בקרב רקדנים שעובדים הרבה עם הגוף שלהם ומעוררים השראה.
ביקשנו מואנדרסון, חבר ממיומנה, שילמד אותנו קפוארה ואנחנו משתדלים להתמיד וללכת 3 פעמים בשבוע. האימון לא קל בכלל ואנחנו לומדים ממנו הרבה. בכלל, חוג משפחתי מתגלה כדבר כיפי מאוד. בקפוארה, מסתבר, כל אחד עם הזמן מקבל כינוי מהמורה, וכך זכינו לכינויים - "קוריוזה" (סקרנית), "דדו" (אצבע) ו"קטן", אנחנו עדיין מחכים לכינוי של איתמר...
אווה, גם היא חברה ממיומנה, הציעה ללמד אותנו פלמנקו וקצב! כמובן שנעננו להצעה הנדיבה וקבענו להתחיל בשבוע הבא, אנחנו בציפיה!
והקרקס - "מקברה" - מקום מאוד מיוחד שמצאנו הודות לחברים מהקרקס בכפר יהושוע. בפעם הראשונה שהגענו לשם, לא ממש ידענו לאן אנחנו הולכים. בשכונה שנראית די נידחת, ממש סמוך לאתר בנייה ענק, נמצא האנגר גדול. זה מבנה עזוב, שכמה אנשים הפכו אותו למקום קסום. מעט מהם גרים שם. בתוכו, מאחור, כמו מתוך סרט, או חלום, ישנו אולם גדול עם מתקנים שונים - טרמפולינות, טרפזים, מזרונים חבלים וכו'... והרבה אנשים באים ומתאמנים במיומנויות שונות של קרקס, ריקוד, התעמלויות והרוב ברמה גבוהה מאוד. המקום פתוח כל יום בין 11 ל-11 לכל מי שרוצה לבוא. בימי שישי - משפחות מוזמנות, הרבה ילדים צעירים באים לשחק, יש ארוחה משותפת ומופע קברט. בינתיים ביקרנו שם 3 פעמים.

מצאנו למאיה מורה לגיטרה, מילוש. הוא ממש מורה מצוין, והיא נהנית לחזור לנגן להזכר וללמוד דברים חדשים. זה נחמד לראות גם, איך היא מבינה הרבה ממה שהוא אומר לה (באנגלית). כאילו בדרך אגב, בלי כוונה, פתאום יש לה גם קצת אנגלית.

בשבוע האחרון התחלנו להתכונן במרץ לקראת יום הולדת -7!! של רותם. מכינים קישוטים למיניהם לבית ושלטים המבשרים על יום ההולדת מפוזרים בבית. מצאנו כל מיני מתנות קטנות שישמחו אותו, חושבים על האוכל והמשחקים שנשחק. הוא מתכנן להזמין את כל מי שהוא מכיר כאן, ומאוד מתרגש. גם אנחנו.

ומה אחר כך?? אנחנו עדיין לא יודעים, מתקשים להחליט ומשנים את דעתנו הרבה. אבל גם זה מלמד. עד כמה אנחנו רגילים שאומרים לנו מה לעשות, שמחליטים בשבילנו, שאומרים לנו מה לא לעשות... עד כמה הביקורת מסביב ו"מה יגידו" חזק, ומוטב לשחרר את זה. כמה קשה לפעמים לדעת מה אני רוצה.

אז כנראה אנחנו חיים חיים לא נורמליים...ובעצם גיליתי שאין דבר כזה חיים נורמליים, לאף אחד. אז אולי אפשר לנוח ולהפסיק לחשוב על כל הדברים שאנחנו אמורים לעשות או אמורים להיות. הדרך שלנו , כמו של כל אחד, היא מיוחדת וטובה. אלה הם עכשיו החיים שלנו ולא כל מה שנעשה אחר כך, מחר, בעתיד, כשנגדל. וזה תמיד היה נכון, גם כשהיינו צעירים מאוד.


והנה התמונות מצרפת-ספרד חלק 2 וגם מסוף התקופה בשוויץ.
http://picasaweb.google.com/galia.brand/FranceSpain2#

תגובה 1:

Unknown אמר/ה...

גליה יקרה,

איזה בלוג מקסים. כ"כ הרבה זמן לא ביקרתי בו. קראתי בשקיקה את קורותיכם מאז שעזבתם את החווה ויותר מהכל אני ממש מלא קנאה. אין ספק שאתם חווים חוויות מדהימות וכ"כ לא שגרתיות. אני בטוח שהדילמות גדולות, אבל מישהו פעם לחש לי שאם בכל צומת מחליטים את ההחלטה שנראית נכונה ברגע קבלתה, אז (כנראה ש) הדרך שנבנית מובילה למקום הנכון (עבור מקבל ההחלטה, כמובן). בקיצור, תשתדלו לא להסתכל על מה מקובל ומה אומרים ותמשיכו לבלוע את החיים בביסים גדולים.

נשיקות, ומזל טוב לרותם.
יואב