כמו שתארתי לעצמי מראש, היינו במרוץ של להספיק כמה שיותר והיו גם ימים מאוד עמוסים, קשה ללמוד מנסיונם של חברים שהיו מגיעים לארץ לחופשות... נהננו מאוד מהחברים ומהמשפחה שלנו, מהפירות הנפלאים, מלדבר בעברית, מהים והברכה, לא תאמינו אבל גם מהחום!
עזבנו את ישראל ברגשות מעורבים, לא היה קל לעזוב שוב, אבל שמחנו כשנזכרנו לאן אנחנו מגיעים.
עדיין לא ממש בית, אבל הכל כבר מוכר, ואפילו מדי פעם התגעגנו. התגעגעתי גם לזמן המיוחד שיש לנו כאן כמשפחה.
כשנחתנו בשדה התעופה, עדיין הרגשנו מנותקים, רותם אמר שהוא מרגיש עדיין בישראל. הגענו לתחנת הרכבת וחיכינו ללייזה. כשהמכונית שלה התקרבה, קפצנו כולנו משמחה והיא מצדה קפצה מהמכונית, החיבוקים והחיוכים כבר נתנו לנו הרגשה שהגענו הביתה.
בדרך היא סיפרה לנו מי נמצא כרגע בחווה: משפחה מגרמניה עם שלוש בנות צעירות מאוד- בת שנה, בת שנתיים ובת שלוש וחצי!! הם ישארו איתנו 6 שבועות. פטרה, היא בחורה שוויצרית בת 27 והכלב שלה, היא היתה כאן גם בשנה שעברה. פטריק הוא מפולין, בן 20 ומדבר רק פולנית!
הגענו לכאן, וסרי הכלבה לא יכלה להפסיק להסתובב ולקשקש בזנב מרוב שמחה, בעיקר לקראת איתמר. בחוץ דלקו נרות, על השולחן בפנים היו פרחים, תה ועוגיות!
למחרת (!) התחילה שנת הלימודים בביה"ס, מאיה ורותם הצטרפו לכיתות שהכירו לפני שנסענו, ואנחנו חזרנו לעבודה, כאילו לא נעדרנו מכאן בכלל.
הימים הראשונים בביה"ס לא פשוטים בעיקר בגלל החוסר בשפה. לפחות בית הספר הוא קטן מאוד, מעט ילדים ויחסית הרבה מבוגרים ורובם נחמדים ומשתדלים לעזור. אני מקווה שבקרוב הם ישלטו בגרמנית, כך שהם יבינו יותר ויוכלו גם לדבר בחופשיות. כרגע זה נראה מאוד מתסכל, כשכל כך קשה לתקשר.
כשלילדים קשה - כמובן, גם לי קשה, באותו רגע אני מוותרת על האתגר שבדרך ורוצה לחזור מייד הביתה, לסביבה הטבעית והנוחה שלנו.
לפעמים קשה לזכור שהתמונה השלמה רחבה ומורכבת. אתמול עשינו "חגיגת תפוחי אדמה" עלינו לשדה לאסוף אותם, אורס עבר עם הטרקטור ואנחנו הסתערנו על האוצרות והתפעלנו מיופים, ואז הוא שוב עבר עם הטרקטור, ושוב הסתערנו...ככה ארבע פעמים. היה חם מאוד, מאיה ורותם החליטו להיות יחפים ואחר כך, נענו להזמנה של לייזה להכנס יחד לאגם הקטן הפרטי, הצמוד לבית. מסביב המון פרחים, שדות תירס גבוהים ונוף מקסים מכל הכיוונים. כל כך היה להם כיף, והיום הם החליטו להכנס בעצמם, על אף שלא היה כל כך חם, והמים באמת קפואים.
יום אחרי שהגענו, ארזנו את כל חפצינו (לא האמנו כמה דברים אנחנו צוברים בזמן לא ארוך) וירדנו מעליית הגג שלנו אל דירת שני חדרים מאחורי הבית. כאן נשאר, כנראה, עד שיהיה לנו מקום בבית החדש, ההולך ונבנה... בעוד 10 ימים לייזה ואורס צריכים לעזוב את הבית ולמסור אותו לשוכרים.
בינתיים אנחנו נהנים מדלת לחדר שלנו, שרותים ומקלחת צמודים ופרטיים, וארונות בגדים (אפשר לאחסן קצת את המזוודות... )כולנו בחדר אחד, צפוף, אבל כולם נראים מרוצים, לפחות עד עכשיו...
נ.ב. על אחד הארונות שלנו כתובה השנה שבה הוא נבנה - 1760...
תגובה 1:
וואו
חזר לי האינטרנט !! שמחה וצהלה .
נשמע לי שהיה לכם דווקא כייף לחזור לחווה, למרות שהיה קשה לעזוב את ישראל.
לי זה נשמע כאילו יש לכם מעין שגרה שם, וחברים וכלבים ודברים קטנים נחמדים כאלה שעושים טוב בלב ..
שמחתי נורא לבלות אתכם !!! באמת.
אצלנו ביתהספר מתחיל מחר, פה כולם עצובים אבל גם מתרגשים ..
אהבה רבהרבהרבה
-נועה
הוסף רשומת תגובה